בשואה ובמרד

ערב מלחמת העולם השניה היו בתנועת השומר הצעיר 70,000 אלף חברים במאות קנים והכשרות ברחבי אירופה. בספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה, קיבלו השליחים מהארץ הוראה לעזוב את אירופה ולחזור לארץ. חברי ההנהגה ובוגרי התנועה, יחד עם המוני האזרחים, ברחו מזרחה לאזור הכיבוש הרוסי. שם התקבצו בווילנה  שבליטא, במה שכונה "הריכוז השומרי" וכלל אז כ 750 בוגרי תנועה. בריכוז השומרי בווילנה חיו הבוגרים חיים תנועה, חיו חיי שיתוף בקבוצות ובקיבוצים ובתנאים קשים ניסו להתרכז במטרה המרכזית בה עסקו עד המלחמה – מציאת דרך לקיים את התנועה ולעלות ארצה.

כעבור כמה חודשים החלו להגיע לריכוז השומרי בווילנה ידיעות על הנעשה בוארשה. הידיעות תיארו את הקנים שנסגרו, החניכים שנשארו ללא מדריכיהם בתקופה כה קשה ומצבה של התנועה שעמד במשבר חמור. השאלה שעלתה הייתה האם לחזור לשטח הכיבוש הנאצי כדי לבנות את התנועה מחדש. שאלה זו הייתה כבדת משקל וברורות היו השלכותיה על המשך קיומה של התנועה. לאחר דיונים סוערים וחשבון נפש שחברי ההנהגה הראשית קיימו בתוך עצמם, הוחלט לחזור אל שטח הכיבוש הנאצי, על אף הסכנות האורבות בדרך לשם ובפעילות תחת שלטונו.

חברי התנועה ראו עצמם חלוץ ההולך לפני המחנה, ומתוקף כך היו מחוייבים ואחראים לגורלו. הם היו האוונגרד העומס על כתפיו את צו השעה – קשה וחמור אשר יהיה. בדיונים האם לחזור לפולין הכבושה היה ברור דבר אחד – הנהגת התנועה לא תוכל לנתק את עצמה מחניכיה ומציבור היהודים עימה פעלה לאורך כל אותן שנים. התפיסה היתה: "לחלוץ של עם בלי עם אין כל ערך. אם להציל יש להציל את כל העם, ואם צפוי אבדון- יאבד גם החלוץ".

מתוך עמדה זו בחרו חברי ההנהגה הראשית, אשר היו ממוקמים בווילנה, לחזור לוארשה ואל שאר הערים והעיירות הכבושות ולחדש שם את פעילות התנועה. הבחירה לחזור לשטח הכיבוש הנאצי הייתה שונה מבחירותיהם של רוב מנהיגי הקהילות יהודיות המבוגרים אשר נטשו את צאן מרעיתם דווקא בשעה קשה זו.

המרכז התנועתי חזר לוארשה והחל לשקם את פעילות התנועה, אך הפעם בתנאי מחתרת. פגישות, כרוזים, כינוסים ועוד – כל אלה עברו עתה המרה למציאות החדשה של פעילות חשאית ולבשו אופי סודי. מי שהיווה את הקשר בין קני התנועה השונים היו הקשריות. הדרך היחידה לעבור בדרכים הייתה על ידי התחזות לגויי ולכן נבחרו לתפקיד זה בעיקר נשים. בין הקשריות בלטו חברות השומר הצעיר; טוסיה אלטמן, לילית רגינה פודאן, מרים היינסדורף, חייקה גרוסמן (לימים חברת קיבוץ עברון וחברת כנסת שנים רבות)  ואחרות. הקשריות עברו מקן לקן, סייעו במתן עזרה כספית, העבירו ידיעות על אקציות או גזרות אחרות, הפיצו כרוזים ויותר מכל – סימלו את המשך קיומה של התנועה בימי המלחמה. בשל התמונה הכוללת שיצרו, היוו הקשריות מאוחר יותר את התשתית שאפשרה לתנועות הנוער להבין ראשונות  את השואה המתגעשת על העם היהודי.

התנועה התחילה להתבסס ואיתה גם התסיסה הרעיונית האופיינית לה ועד מהרה הוחלט לקיים מועצה. הדבר עלה תוך סיכון רב והברחת עשרות אנשים דרך הגבולות האסורים לוארשה, אך ההבנה היתה שלמרות הסכנות הגדולות מאוד התנועה חייבת להמשיך וצו השעה הוא – להיפגש. המועצה התכנסה במאי 1940, נמשכה שלושה ימים ועסקה בשני נושאים: הקשר לברה"מ ודרכה החינוכית של התנועה במחתרת. אותה מועצה התוותה את דרכה החינוכית של התנועה בהמשך ימי המלחמה והוחלט בה להרחיב את שורות התנועה, למרות הסכנה.

ההכרעה שנתקבלה במועצה על הרחבת הגדודים משקפת את בחירותיה ודרכה של התנועה במלחמה עד עתה, ותציין את דרכה גם בעתיד. בתקופה זו של פרעות ואובדן המוסר, לא ויתרה התנועה על המחשבה, על הדיונים ועל הבחירה הערכית לכל אורך הדרך. התנועה הוסיפה לתפוס את עצמה כבעלת משמעות בהקשרים של הובלת העם היהודי גם כשכל המסגרות המקובלות קורסות ובעת בה כל הנהגה אחרת מכזיבה.

הבחירה להרחיב את השורות, יש בה לקיחת אחריות על הנוער היהודי, דווקא בשעות הקשות, בהן מתחדד הצורך בתנועה והיא באמת מהווה אלטרנטיבה למציאות הקיימת.

אך בזה לא היה די לאנשי התנועה. להם היתה אחריות רחבה מזה – האחריות על העם היהודי בפולין. אחד הביטויים לכך היה מטבח משותף שהפעילו חברי התנועה, אשר מטרתו הייתה לעזור לחניכים ולחברי הקהילה היהודית בגיטו.

בנוסף לכך, תפסה התנועה את מקומה של מערכת החינוך שלא הייתה קיימת. מורים, בוגרי התנועה, לימדו את הילדים את שלל המקצועות. לצד פעילויות אלו נפתחו בתי יתומים ובתי תמחוי, הוחלט להוציא עיתון חדש שיהיה מיועד לציבור היהודים בשם "השחר" אשר פורסם בפולנית, התחזקה העיתונות המחתרתית בתנועה, הוקמה קומונה לבוגרים ועוד.

הדברים נבעו מתוך יסוד המרד שהיה קיים בתנועה מראשית דרכה. הם באים לידי ביטוי בדבריו של איש השומר הצעיר ולימים מפקד מרד גטו וארשה, מרדכי אנילביץ': "הננו בתוך תוכם של החלאה והניוון. בתוך הזוהמה הזאת נטושה מלחמתנו. אל נשכח שהכבדה במלחמות היא המלחמה בנו עצמנו: לא להתרגל ולא להסתגל לתנאים אלה! המסתגל חדל להבחין בין טוב לרע- הוא נעשה עבד בגוף ובנפש. בכל אשר יקרה אתכם, זכרו תמיד: אל תתרגלו! אל תסתגלו! מרדו במציאות הזאת!"

בסוף שנת 41 התחילו להגיע לחברי התנועה במקומות שונים ידיעות על השמדה המונית. חברי התנועה הבינו שחייבים להיערך למציאות החדשה, לחשוב במושגים חדשים ולייצר מענה – קשה ככל שיהיה. בוילנה כבר התעורר רעיון ההתנגדות והמרד וב 1 בינואר 1942, נשמע לראשונה כרוז המרד  של אבא קובנר . בכרוז הושמעה קרא קובנר ש"התשובה היחידה היא התנגדות" והוא היה הפעם הראשונה שהועלתה על כתב ההנחה שהאירועים הקורים ליהודים אינם מקומיים או אקראיים, אלא תוצאה של תכנית גרמנית כוללת המכוונת כלפי כל יהודי אירופה. בנוסף, הייתה זו הפעם הראשונה בה יצאה קריאה להתנגדות של כלל הנוער היהודי. הוא הופץ לקני התנועה ברחבי פולין ומההנהגה בוארשה יצאו יוסף קפלן ומרדכי אנילביץ' כדי להקים תאים מחתרתיים של ארגון לוחם בקרב חניכי התנועה בכל רחבי פולין.

שוב באה כאן לידי ביטוי ייחודיותה של תנועת הנוער. לא מקרה הוא שדווקא חברי השומר הצעיר, נעדרי ניסיון במנהיגות ציבורית ומשוללי גישה למקורות המידע הנאצים, דווקא הם היו הראשונים בעם היהודי לזהות את סכנת ההשמדה ולקרוא למרד. עובדה זו נבעה מתוך אופי ההתארגנות של התנועה ומתוך החינוך השומרי שספגו בקן במשך שנים. אנשי התנועה היו אלה אשר זיהו את המתרחש ולא היססו לקרוא את המציאות נכוחה ולהסיק את המסקנות המתבקשות.

ביולי 1942 החלה האקציה הגדולה בגטו וארשה. במשך חודשיים גורשו עשרות אלפי יהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. שבוע אחרי הגירוש הוקם האי"ל – ארגון יהודי לוחם של תנועות הנוער והארגונים הציוניים. מרדכי אנילביץ' נבחר למפקד האי"ל והארגון החל להכשיר את חבריו ללחימה, עסק בהשגת נשק ובניסיונות לשכנע את תושבי הגטו להצטרף לרעיון הלחימה.

ב-18 בינואר החלה אקציה נוספת. מרדכי אנילביץ' ו- 10 לוחמים ירדו לרחוב והחלו לירות בגרמנים. עקב כך הופסקה האקציה  על ידי הגרמנים והדבר הוביל לידי כך שכמעט כל תושבי הגטו הצטרפו להתארגנות המרד. המרד התחיל ב 19 באפריל 1943 ונמשך כמה שבועות עד דיכויו הסופי ב 16 במאי. ב-7 במאי גילו הגרמנים את בונקר מפקדת האי"ל ברחוב מילא 18. למחרת התאבדו בבונקר כ 80 לוחמים, בראשות מרדכי אנילביץ'. כשהבינו הלוחמים שאין ביכולתם להינצל בחרו להיות אדונים למותם.

סיכום: מורשת המרד והגבורה של אנשי התנועה בשנות השואה מהווה עבורנו מקור השראה לעמידתה של הרוח האנושית כנגד אתגרים כבירים, של התגברות האור על החושך ושל דבקות בערכי מוסר במציאות קשה וקיצונית. כיום, חקוקה מורשתם של הלוחמים ומעשיהם בלב התהליך החינוכי התנועתי.

זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות ממשיכי דרכם של מרדכי, אבא, טוסיה, יוסף, חייקה ועוד רבים וטובים כמותם. כולם אנשים צעירים, חניכי תנועת השומר הצעיר, אשר צמחו בבית הגידול של הקן, הקבוצה השומרית והחינוך התנועתי. כולם פעלו מתוך חינוך זה ובכך הורו לנו את הדרך – עד ימינו. לא מקרה הוא שדווקא חברי תנועות הנוער היו אלה שהניפו את נס המרד בשעת המבחן הקשה ביותר. היה זה החינוך התנועתי ויסודות המרד שהונחו בבסיסו, שאפשרו לחברי התנועה לעמוד איתנים ולהתנגד.

בכל שנה יוצאת משלחת השומר הצעיר לפולין כדי ללמוד את סיפור גבורתם של אנשי תנועת השומר הצעיר ואת סיפורו של עמנו בתקופה נוראה זו. בכך, ובעצם היותנו אנשי תנועה הנאבקים יום יום על דרכה במציאות, ממשיכים אנו את דרכם-דרכנו.