תנועת הנוער בארץ

בראשית שנות העשרים נעשו ניסיונות לשיתוף פעולה בין אנשי השומר הצעיר לבין תנועת הצופים בארץ ישראל. אנשי השומר הצעיר קיוו, כי תנועת הצופים בישראל תהפוך לסניף הארץ-ישראלי של תנועתם. אך השומר הצעיר הלך וגיבש לעצמו זהות פוליטית, שעמדה בסתירה לאופייה הא-פוליטי של תנועת הצופים והיחסים בין התנועות הלכו והתרחקו.

לאור זאת החליטה ההנהגה העליונה של השומר הצעיר, שישבה אז בוארשה שבפולין, לפנות אל בוגרי התנועה שעלו ארצה ולבקשם להתחיל לפעול באחד משני כיוונים: או לחולל מהפכה בתנועת הצופים, או להקים בארץ תנועת נוער של השומר הצעיר. אנשי התנועה שבארץ החליטו להשקיע את מאמציהם בהקמת תנועת נוער עצמאית לשומר הצעיר ובשנת 1929 קמו שלושה קנים בחיפה, ברחובות ובמקווה ישראל. בחודשים הראשונים פעלו כל אחד מהקנים באופן עצמאי ללא כל קשר ביניהם. המפגש הראשון נערך בנס ציונה ב 1930 ונכחו בו נערים גם מהערים: תל אביב, ראשון-לציון, עפולה ונס ציונה. מפגש זה התחיל את תהליך יצירתה של תנועה, שהיא יותר מאוסף של קנים. במפגש נבחרה הוועדה המרכזית שניהלה את התהליכים המרכזיים בתנועה באותם ימים.

הגושפנקה להקמת התנועה היה המחנה הארצי בחופש הקיץ אשר התקיים בקיבוץ מרחביה ובו לקחו חלק עירוניים וקיבוצניקים מכל הארץ.

בשנים הראשונות של תנועת הנוער בארץ ישראל היה קצב גידולה איטי. ב-1935 היו בה  452 חניכים ב 6 קנים בלבד. אך שלוש השנים הבאות עמדו בסימן של קפיצה דמוגרפית וגיאוגרפית. ב- 20.4.1938, כשהתכנסה בחיפה הועידה הראשונה של התנועה, היו בה כבר 1950 חניכים ב 30 קנים. בניגוד לתנועות נוער אחרות בארץ, היה בתנועת 'השומר הצעיר' שילוב של נוער לומד ונוער עובד. כמחצית מחניכי התנועה בגיל בית ספר תיכון היו נערים עובדים. הבדל נוסף בין השומר הצעיר לתנועות נוער אחרות התבטא בשילוב בין ילדי קיבוץ וילדי עיר בתנועת נוער אחת. הקנים בקיבוצים פעלו במסגרת המוסדות החינוכיים – בתי ספר תיכוניים-פנימייתיים של 'הקיבוץ הארצי', שבהם שולבו הלימודים והחינוך החברתי והרעיוני כמקשה אחת.

ביולי 1945, לאחר תום המלחמה, התקיימה על הכרמל ה"שומריה" הראשונה – מחנה ארצי של אלפי חניכים ושיא של פעילות צופית ותרבותית, שהפך מאז למסורת הנשמרת עד היום. ערב הקמת המדינה היו בתנועת "השומר הצעיר" בארץ כ-6,000 חניכים, מתוכם כ-2,500 בקיבוצים – בני קיבוץ וחניכי חברות נוער.