סיפורה של התנועה

ההכרעה על ההגשמה

שנים ספורות לאחר הקמת התנועה עלתה לסדר היום שאלת ההגשמה של הבוגרים. עכשיו היו כבר החניכים הראשונים של התנועה בני 18. הם סיימו את לימודיהם בביה"ס ואת שנות חניכותם בתנועת הנוער ומתוך כך נדרשו להכריע על המשך דרכם בחיים ובתנועה. בוגרים רבים פרשו מהמסגרות התנועתיות הקיימות וחיפשו את דרכם. חלקם בחרו להישאר בבתי הוריהם ולהתחיל את דרכם המקצועית ואחרים בחרו בלימודים אקדמאיים. מצב זה יצר משבר גדול ואכזבה מכך שכשיוצאים הבוגרים מתוך חיקה העוטף של תנועת הנוער הם משתלבים בנקל בחיים הרגילים שרק לאחרונה יצאו נגדם.

התנועה המליצה לבוגריה לקחת על עצמם משימות חינוכיות בקנים או משימות בקרב הציבור היהודי, אך קיבלה גם את הרבים שלא בחרו בכך. יחס זה החליש אידיאולוגית את התנועה כפי שניתן לראות בדבריו של אליעזר ריגר, ממייסדי התנועה: "אם התנועה מקבלת את כל הזרמים שבעולם… סימן הריקבון הוא לנו". הנהגת התנועה הבינה שהחינוך השומרי טרם הצליח  לחולל שינוי עומק בנפשו של האדם והתחדד הפער בין השיחה על ערכי התנועה לבין התביעה להגשמתם.

לאור מציאות זו התכנסו ב- 1919 בוגרי התנועה לועידה שתדון בנושא ההגשמה. הועידה התכנסה בעיר טארנוב שבפולין ומטרתה הייתה להכריע בשאלת ההגשמה, כשבאוויר תחושה של פרשת דרכים.

למרות הציפייה הגבוהה להכריע בסוגיה זו, החליטה הועידה על שלוש דרכי הגשמה שיתאפשרו במקביל: השומר הפועל (להישאר בגולה ולהצטרף למעמד הפועלים בתור פועל), השומר האקדמאי (לצאת ללימודים אקדמאים) והשומר החלוץ (לעלות ארצה ולהקים קיבוץ). עם זאת, היתה זו התקדמות משמעותית. עד אז היו נהוגים בתנועה שני המסלולים הראשונים ואילו עכשיו נוצר מסלול חדש, שעתיד לימים להפוך למסלול המרכזי – השומר החלוץ. מסר מפורש הועבר מן השומרים בארץ ישראל אל השומרים בגולה באמצעות מרדכי שנהבי שהגיע מן הארץ במיוחד לוועידה: יש לעלות מיידית תוך התעלמות ממדיניות ההנהלה הציונית שקבעה שאין לעודד עלייה של צעירים חסרי אמצעים לפני הכנת תשתית לקליטתם בארץ. שנהבי כבר עלה לארץ קודם לכן והיה למעשה, יחד עם חברו אפרים טרטקובר, בוגר התנועה הראשון שעלה ארצה.

שנה לאחר מכן, באביב 1920, נערכה ועידת לבוב. בועידה התרחש עימות נוקב בין הבוגרים הצעירים לבין אלה הוותיקים, מייסדי התנועה. צד אחד, הדור הצעיר של ההנהגה, רצה ליצור מסגרות חיים מחייבות שיאפשרו את הגשמת ערכי התנועה ואילו צד שני, שמייצגיו היו דווקא בני הדור הוותיק של ההנהגה, העדיף את המצב הקיים בו כל בוגר בוחר את דרכו לפי רצונו ונושא עימו בליבו את הערכים שספג משנות חניכותו בתנועה.

הכנס בלבוב התקיים לאחר מאורעות  תל חי . עמידת הגבורה של מגיני תל חי לא חלפה מבלי להותיר רישומה על אנשי השומר הצעיר. ראש הקן בטורקה, אבא שנלר (לימים אבא חושי), קרא בהתרגשות את השיר "בגליל בתל חי" שחיבר בהשראת עמידת הגבורה של טרומפלדור וחבריו. ואומנם, ההחלטות שנתקבלו בלבוב שיקפו את רוח מאורעות תל חי: הוחלט שהשכבה הבוגרת של התנועה תעלה מיד ארצה, ומאמצי התנועה יתמקדו בהגשמת מטרה זו. הועידה החליטה על עלייה מבוקרת לארץ כדי לא לפגוע בתנועה החינוכית בגולה והיה ברור לבוגרים שמשמעות הבחירה לא לעלות לארץ היא בעצם בחירה לא להיות יותר חלק מהתנועה. בעצם ההחלטה על חובת העלייה לארץ וחובת ההגשמה האישית במסגרת משותפת בעצם הוכרע אופייה החלוצי של התנועה.

חברי התנועה דרשו מעצמם להכריע הכרעה ברורה ולא לבחור בדרך של "גם וגם" שאולי תשאיר בוגרים רבים יותר בשורות התנועה, אך תפסיק להיות גרעין של מציאות חדשה. הם בחרו בדרך מרכזית לתנועה, שבזכותה יכולה היתה התנועה להתפתח הלאה.

במאי 2001 התקיימה הועידה הארצית ה 10 של השומר הצעיר. הועידה התכנסה אחרי שנים בהן לא התקיימו ועידות ודרכה של התנועה היטשטשה, כמו גם מסלול ההגשמה שלה. למעשה מסלול ההגשמה כמעט יבש לחלוטין ונוצר צורך לשוב ולהגדיר מהם יעדי ההגשמה של בוגרי השומר הצעיר. הועידה הארצית החליטה על הקמתה המחודשת של תנועת הבוגרים באמצעות תהליך קבוצות המשך. בכך בחרה התנועה לחזור לקו אותו התוו מייסדי התנועה ב 1919 – ההכרעה על ההגשמה.