דברות

​לומד, לוחם ומגשים - רקע לעשרת דיברות השומר

עשרת הדיברות של התנועה מהווים את ה "אני מאמין" המשותף שלנו ואת המצפן שכל שומר נושא בליבו, יום יום, בבחירותיו ובמעשיו. הדיברות מנוסחות בסגנון מחייב ("השומר הוא ...") כיוון שמטרתן לעזור לאיש התנועה לכוון את מעשיו ולבחון את עצמו על פי דרכה. בתוך מבול הגירויים מסביב ושלל הדרישות מאיתנו - לקנות, לרצות, ללבוש, למהר - מהוות הדיברות עמוד אש אשר עוזר לנו למצוא את הדרך. אין זה מקרה שהדיברות עוסקות בכל אחד מתחומי החיים: צדק, ציונות, טבע, מוסר, זוגיות, סגנון חיים, אמת וכד' מראשיתן הן ביטאו את האלטרנטיבה השומרית המלאה לחיים הגלותיים, הבורגניים. להיות איש תנועה זה לא רק לבוא לפעולה ולהדריך - איש תנועה זה מכלול שלם של ערכים ומעשים, השתייכות לתנועה ארצית שיש לה תמונת עתיד וחזון כלפי החברה בכללותה.

הדיברות הראשונות של התנועה נכתבו ב 1916 והן היו דומות מאוד ל"מידות הצופה" של אותן שנים. היה נהוג לכתוב מידות לחניכי תנועות הנוער, כללים מחייבים המאורגנים בסדר מסוים ועל פיהם מחנכים את הנוער. דיברות התנועה הראשונות היו כלליות וקצרות מאוד: איש אמת, נאמן לעמו, אח לשומרים, חובב טבע, עליז ורענן, דרכו בחיסכון ונדיבות לב. כאמור, תנועת השומר הצעיר הייתה תנועת הנוער הציונית הראשונה בהיסטוריה. הנריק שטרנר, הראשון שאירגן קבוצות של נוער יהודי לתנועת נוער, לקח את מידות הצופה שהיו נהוגות באותן שנים והתאים אותן להקשרים היהודיים - ציוניים. אחת ה"התאמות" שעשה טרנר היה הכותרת הפרובוקטיבית שנתן למידות השומר: "דיברות". דבר זה קומם על התנועה את הממסד הדתי בגולה, והיו ערים באירופה בהן הטילו רבנים חרם על השומר הצעיר בשל כך. אך הרעיון מאחורי בחירת הכותרת "דיברות השומר" היה להגדיר סולם ערכים מחייב, ממש כמו דיברות.

ב 1928, לאחר הקמת הקיבוץ הארצי, נוסחו הדיברות מחדש (הנוסח המוכר עם הציורים בשחור לבן. הצייר הוא שרגא ווייל, אמן תנועתי מוכר וידעו באותן שנים). השינוי הבא היה ב 1950, לאחר הקמת מפ"ם והוא ביטא את חידוד מגמות התנועה בארץ. בנוסף לדיברות השומר הייתה לאורך השנים "ההבטחה השומרית". כל חניך נשא בכיסו פנקס ובו ההבטחה השומרית. זו נאמרה בטקסים ואירועים שונים ונוסחה היה כזה: "הנני מבטיח הבטחה שלמה להיות חלוץ ונאמן לארצי, עמי ושפתי, להיות מגשים ולוחם חיי צדק, אחווה וחופש בחברה האנושית ולמלא את דיברות השומר". 

לפני שנעמיק בעשרת הדיברות נעלה מספר שאלות: לשם מה דיברות? האין הן מהוות "תקנון" הסותר את האופי החופשי של התנועה? האם הן עדיין רלוונטיות לתנועה היום?

עם שאלות אלו נתמודד לאורך הפרקים הבאים. לא נוכל לענות עליהן כאן בצורה מעמיקה ולקוראים מומלץ לקרוא את הספר "מי ראה, מי שמע דברות השומר?" מאת ישראל רינג. עם זאת, אין ספק עי העמקה בתוכן הדיברות מחדדת את תוכנן ואת הצורך בקיומן גם בימינו.

מעבר לכך, מעצם קיומם של מספר נוסחים לדברות, ניתן להבין שאין התנועה רואה את הדיברות כתורה מסיני אלא יותר כמסמך כוונות אותו ניתן לשנות בהתאם לחידוד כיוונה של התנועה. מסמך אשר שומר על מרכז ערכי - אידיאולוגי של דמות אדם שומרי רצויה ("השומר הוא...").​

אין זה מופרך כי תנועה חינוכית השואפת לתיקון החברה דרך תיקון האדם תתעסק בדמותו של אדם זה. יתרה מזאת, כתנועה חינוכית השואפת לעצב את המציאות על פי ערכיה, אנו נדרשים להצבת אמיתות ואמירות ברורות לחניכינו. אם לא יתעצבו החניכים בתנועה לאור אמיתות אלו, יעצבו אותם גורמים אחרים. גורמים אלה, שאינם חוששים כל כך מפגיעה ב"נפשו הרכה" של הנער, לא יחששו ללוש את נפשו לצורות המתאימות לצרכיהם (צרכנות, תחרותיות, לאומנות וכד'). כך יצא שבזמן שאנו התלבטנו והתחבטנו, פספסנו למעשה את ההזדמנות שלנו להשפיע באמת על נפש חניכינו. לכן, אין זו בעיה לחנך לערכים ולאמת ברורה - אלא חובתנו המוסרית. אם לא אנחנו, מישהו אחר יעשה זאת בניגוד לערכינו.



השומר הוא - מתוך הספר "על דיברות השומר" שיצא ב 1983 בהוצאת ההנהגה הראשית

לדעתי ניתן להבין את הניסוח הזה גם כציור אידיאל וגם כתמרורי דרך. אין בו לא גזירות מוחלטות ולא פקודות לביצוע מיידי ומושלם. אין זה ניסוח של תכתיב דיקטטורי, אלא של הנחייה חינוכית.

במילים אחרות: דיברות השומר מודות בהבדל שבין רמת המצוי ובין רמת הרצוי, ומנסות לדרבן את הדוגלים בהן להעלות את רמת המצוי אל גובה הרצוי. הן אינן מתעלמות מן החשש המוצדק, כי לעולם יישאר הפער בין שתי הרמות: בין המטרות ובין המטפסים לקראתן. אך משום כך, אין התנועה מוכנה לוותר על עצם הטיפוס.

ברור, שנכנסים אנו כאן לעימות עם השקפת עולם. השקפה הפועה תטען (ר' הדיברה התשיעית), כי מוטב ללמד צעירים הסתגלות מהירה למצב קיים. מוטב שלא להשלות אותם ולא לדרבן אותם אל יעדים בלתי ריאליים.

בכלל, כל הסוגיה הזאת של הצבת "הרצוי" כנגד "המצוי" היא מסוכנת. היא לא נותנת לבני אדם להסתפק במועט ולקבל את עצמם כמות שהם. היא גורמת הפרעות והתקוממויות. מוטב היה איפוא לגרוס: "השומר הוא" ... ולמנות מיד תכונות העוזרות למתבגר לעשות קריירה בחברה הנתונה. למשל: "השומר הוא פיקח וזהיר". "השומר יודע לחשב רווחיו כנגד הפסדיו". "השומר יעשה טובות למי שעשוי לגמול לו בטובות", וכדומה.​

במקום זה מה מעוללות הדיברות? הן מזרזות צעירים לשאוף לגדולות ולהכשל בחיים! להיות איש אמת!!! לחיות בטוהר חלוצי!! עלינו להודות בפה מלא בחטא הנורא: נכון, השומר הצעיר הוא יצור יומרני, שאפתני, טפסני (מטפס על קירות), אדם שלא מוכן לתפוס שלווה מול טלוויזיה צבעונית ו/או במושב האחורי של מכונית שבורה, ו/או בתוך כספת הבנק של אבא, ו/או בעניי השיכרון הרגעי של הסם האופנתי האחרון. השומר רוצה להגיע הרחק. הוא רוצה שנעוריו יהיו סף-הזינוק אל בכורה ולא שקיעה בנזיד עדשים. הוא רוצה לדעת, מהי הבכורה בזמן הזה, איך אפשר להשיג אותה, להגשים אותה, ולחיות אותה. הוא רוצה הרבה מעצמו ומחבריו. הוא לא רוצה להיות טיפוס מרוצה. הוא לא רוצה להתחרדן במקלט מדומה.

השומר רוצה להבין דברים ממשיים מאוד, גורליים מאוד: איך אפשר לעשות חיים משמעותיים ביותר, איך אשפר לשנות כדי להיטיב: את עצמו, את עמו, את העולם.

זהו אידיאל היוצא-לדרך, המנסה להגשים את עצמו למעלה מששים שנה. זהו אידיאל שיצר נכסים, ש"זיקנתם" לא ביישה את נעוריהם השאפתניים, אף כי הגיעה ל"מקום אחר", כמו כל גוף מגשים. למעשה, לקח השומר ההיסטורי ברצינות גמורה את אימרתו המפורסמת של בובר: "הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר אשר לאנושות".